<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ח'</h1>
<h2>דף צז.</h2>
והיכא שהלוה את חברו מטבע ונפסל אם לא פסלוהו אך הוסיפו על משקלו או שפחתו ממנו, אימתי יש בו משום רבית ומה מחזיר לו, על זה גרסינן בב"ק פרק הגוזל איתמר המלוה את חברו על המטבע ונפסל אמר רב נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. פרש"י המלוה את חבירו שום פרקמטיא על המטבע שיקצוץ לו בכך וכך מטבעות לזמן פלוני ונפסל אותו מטבע רב אמר וכו', כלומר מטבע היוצא בשעת פרעון, שהרי קבל עליו לתת לו מטבע וזה מאחר שנפסל לא מקרי מטבע, ולא מצי למימר ליה לך והוציאו במישן שהוא מקום שכל מטבע יוצא שם, כיון דמלכויות מקפידות זו על זו. ושמואל אמר נותן לו מטבע שנפסל שיכול לומר לו לך והוציאו במישן, דכיון דלא בחשי לית לן בה שיחזור בסתם. אמר רב נחמן מסתברא דשמואל היכא דאית ליה אורחא למישן, כלומר שהשיירות מצויות ודרכו של מלוה לילך שם וכגון זה כופין על מדת סדום, אבל לית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא, דאמדן דעתא הוא דמטבע הראוי לו קאמר דיהיב ליה. והלכתא כשמואל וכדרב נחמן. הילכך המלוה את חברו על המטבע ונפסל אך לא פחתו במטבע השני שעשו תחתיו וגם לא הוסיפו עליו כסף אלא ששנו צורת המטבע בלבד, אם יש לו דרך למדינה אחרת למלוה ויכול להוציא המטבע הזה שנפסל נותן לו מטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך שם נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכתב ר"ש בפירושיו ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות וקבע עמו זמן לפרעון לו כך וכך מטבע, מה שהלוהו מחזיר לו אע"פ שנפסלה, דמצי אמר ליה כמו כך היה נפסל בכך בידך אם לא הלויתה אותה כמו שנפסל בידי והרי שלך לפניך, והא ק"ל כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה דקאמר גזל מטבע ונפסל היינו פסלתו מלכות, ואעפ"כ אומר לו הרי שלך לפניך, אבל כשהלוהו פרקטמיא מצי א"ל מלוה אם היתה פרקמטיא שלי בידי עכשו הייתי יכול למוכרה במטבע היוצא היום שהוא זמן פרעון. אך המורים האחרים ובכללם הראב"ד ז"ל בהלואת מעות במעות פירשו הדבר. גם פסקו כרב יהודה דפסלתו מלכות היינו נסדק והיזק נכר הוי ושמיה היזק ואינו יכול לומר לו שלך לפניך, אבל יוצא במדינה אחרת ופסלתו מדינה זו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, דזה אין היזקו ניכר שהרי יכול להוציאו לשם.
<h2>דף צז:</h2>
עד עתה דברינו כשנפסל הראשון ועשו מטבע אחר בשנוי צורה לבד לבלתי תוספת וגרוע כסף. עתה יש לנו לברר אם שנוהו והוסיפו במטבע השני כסף ולית ליה אורחא למישן שפסקנו שנותן לו היוצא מהו. ועל זה גרסינן בהגוזל בעא מיניה רב הונא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו, פר"ש אליבא דרב קא מיבעיא ליה דפסק נותן לו מטבע היוצא ולפיכך הוצרך לשאול מהו, מאי אמר רב בהו. א"ל נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואע"פ שהוסיפו עליו, א"ל ואפילו כי נפא. פירוש, סלע גדול המחזיק מדת נפא. א"ל אין, ואפילו כתרטא, א"ל אין, א"ל והא זילי פירי לגבי מטבע, כלומר הרי מוסיפין ומרבין פירות בדינר זה יותר ממה שהיו עושין בתחלה במטבע ראשון ונמצא שמשתכר בתוספת ויש בו משום רבית, אמר רב אשי נחזי אנן אי מחמת טבעא זילי פירי מנכה ליה, כלומר אם מחמת שנתרבה כסף במטבע אדם לוקח בו חטים יתרים מנכה לו, שאינו נותן לו מזה המטבע אלא כפי מה שהיו נותנין תחלה בפירות, ואם מחמת תרעא זילי פירי לא מנכה ליה, כלומר מחמת תרעא הוא כשבאו גשמים ונמצא רוב תבואה בעולם והוזלו הפירות, לא מנכה ליה מזה המטבע היוצא, שאין זה נהנה בתוספת המטבע, שכמו כן אם היה המטבע ראשון יוצא בזה השער עצמו [היה קונה] בו. ומקשינן והא קא שבח לענין נסכא. פירוש, אע"פ שאינו משתכר לענין פירות משתכר הוא מכל מקום לענין נסכא שאם בא לחתכן ולעשות מהם גרוטאות יש בו כסף צרוף יותר מן הראשון ונמצא שהוא נהנה בתוספת ואיכא משום רבית. ומשנינן אלא כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא בזוזא דגרדמיש טיאעא עד עשרה בתמניא. פירוש, מעשה באדם שהלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל הגרדמיש והיה סוחר והיו לו מעות מן הראשונה ומן השניה ונמצאו בשמונה של מטבע שניה עשרה מן הראשונה ונתן לו שמנה. וכתב הרי"[ף] ז"ל הלכך אי ה"ל מאה זוזי כל זוזא מנייהו אית בה תמניא פריטי ואוסיפו עליה השתא ועבדינהו לכל זוזא י' פריטי, אי לא קא זיילי פירי מחמת ההוא תוספת אלא תרעא כדקאי קאי יהיב ליה מאה זוזי מהאי מטבע שהוא סכום כל מאי דאית ליה גביה מההיא טבעא קמא ולא מנכה ליה כלום, ואע"ג דקא שבח לענין נסכא חומשא מלבר דאיתנהו תרתי פירטי בכל זוזא, כיון דליכא שבחא גביה לענין פירי לא איקפד ליה בההוא תוספת חומשא דאיכא בנסכא, והיינו דקאמר רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ואי קא זילי פירי מחמת ההוא תוספת אפילו לא הוסיפו עליה אלא כל שהוא מנכה ליה מהאי טבעא כותיה, ואי הוסיפו עליה טפי מחומשא אע"ג דלא זילי פירי לא יהיב ליה מהאי טבעא דנפיק אלא כשיעורא דאית ליה מטבעא קמא, וכ"ש אי קא זילי פירי דמנכה ליה לההוא טופיאנא דהוסיפו עליה עד גמירא. וה"ה למלוה את חבירו על המטבע ופחתו ממנה. וה"ה נמי במקום שנושאים ונותנים בכספים של משקל ופחתו מן הכסף שבהם או שהוסיף עליו הכל ענין אחד הוא, ע"כ.
ומסתברא דהא דאיבעיא לן בהוסיפו עליו צ"ל בהיכא דאית ליה אורחא למישן שנותן לו מטבע היוצא לדברי הכל, ובזה כתב דינו של הוסיפו מהו, דהא פסקינא כשמואל וכרב נחמן, א"נ היכא דנפסל בכל מקום דכולהו מודו שנותן לו מטבע היוצא. הלכך כללא דמילתא הכי איתא, נפסל ולא פחתו ולא הותירו בשני אלא ששנו צורתו בלבד, אית ליה ארחא למישן יכול לומר לו לך והוציאו לשם ונותן לו מן הנפסל. לא אית ליה ארחא למישן נותן לו מן [השני] היוצא. נפסל והוסיפו על השני, אית ליה ארחא למישן נותן לו מן הנפסל, לית ליה אורחא למישן צריך ליתן לו מן השני היוצא, אך נדקדק מפני איסור הרבית ונראה שאם הוזלו הפירות מחמת התוספת אפילו הוסיפו עליו כסף כל שהוא מנכה לו שיעור התוספת, ואם לא הוזלו מחמת התוספת אך הוזלו מחמת תרעא דזול אינו מנכה לו ונותן לו מטבע היוצא. בד"א כשהוסיפו עליו עד חמישיתו כגון שהיה משקלו ד' ועשהו ה', אבל הוסיפו עליו יתר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות, דהא איכא לענין נסכא שבחא. נפסל הראשון ופחתו השני ואית ליה אורחא למישן נותן לו מן המטבע הנפסל. לית ליה אורחא למישן נותן לו מן היוצא. ואי נפחת פחות מחומש ולא איקור פירי לא מנכה ליה, לרביע לשליש (מנכה ליה) [מוסיף ליה], דהא גרע לענין נסכא אע"ג דלא איקור פירי, ואיקור פירי מחמת ההוא פחתא אע"ג דלא פחת אלא משהו מוסיף עליו מן השני עד שישלים לשער הראשון שהיה יוצא באותו זמן ובאותו מקום, ואין כאן משום רבית. וכן נראה לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [מלוה פ"ד הי"א]. אך הראב"ד ז"ל חולק עליו ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שיעורא, ואפילו פחות כמה נותן לו ופטור, שלא הקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומשא אלא משום איסור רבית, אבל נפחת אין בו הפרש, ע"כ. וסברא זו רחוקה היא מאד שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו שהלוהו, ואם הלוהו מנה שיחזיר לו שוה חמשים בכסף. אלא ודאי מסתבר דה"ה לפחתו. והכי שדרו ממתיבתא גברא דאוזיף זוזי ואפחת וחד זוזא דאוזיף שוה תרי זוזי מהני דאפקי השתא ואפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי מה שפחתו שבחא. ואיכא מ"ד דהיכא דפחתו ולא ידעינן כמה הוא אותו פחת ויש בקיאין אומנין גוים שיודעין ענין המטבע וצוה המלך אותם להעיד האמת במלאכתם ובמשקלם סמכינן אפומייהו, דערכאות נינהו ולא מרעי נפשייהו, וכדעבדינן בשטרא פרסאה [גיטין י"ט ע"ב] דמקרי ליה לשני גויים זה שלא בפני זה במסיח לפי תומו ומגבינא ביה ממשעבדי, ואיכא דגריס מבני חרי, מ"מ ממון חזינן דמפקינן אפומייהו היכא דלא אפשר לן בישראל. והוא דהוי ערכאות דלא מקבלי שוחדא דמסתמא לא מרעי נפשייהו. ואיכא דפליג. ואנו כתבנו מה שנראה לנו.
<h2>דף קיג:</h2>
ויש לברר אם המלך גזר על מלכותו שכל מלוה לחבירו שיהא פרעונו מן המטבע השני שעשה עכשו אע"פ שפחת אותו מן הכסף שהיה בראשון, ואם הלוהו מנה ממטבע (רביעי) [ראשון] שיפרענו מן החדש מנה שהוא מטבע שני או אחד, או שיתן לו מן השני אע"פ שהוסיפו עליו כמה וכמה, בזה ודאי איכא מ"ד דדינא דמלכותא דינא ויכול הלוה להתנהג בפחת להחזיר בלא חשש איסור, וכן המלוה יכול לקחת התוספת בלא חשש איסור, כי בכל ענין המטבע נדון דינא דמלכותא דינא ומותר בין ללוה בין למלוה, ואע"פ שהמלך חדש מחדש הגזרה ההיא, הואיל וצוה להתנהג בה בכל מלכותו או בכל אותה העיר אע"פ שאין חוקי המלכות מקובלים מתחלה בכך דינו דין ואע"פ שגזרתו מחדש. ור"ל כי כל גזרה שיגזור המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, אבל כשגוזר גזרה על אחד מבני המדינה דרך כעס וחמס שלא מן הדינין המחוקקים למלכות הרי זה גזל, והעושה לחבירו דבר בשביל אותה צואה או הלוקח ממנו מה שלקח המלך מאותו ישראל הרי הבעלים מוציאים מידו בדין. ואני קבלתי מרבותי שקבלו מדעת הצרפתים שלא נאמר דינא דמלכותא דינא כי אם בדברים שהם עסקי המלך כגון ענייני הדרכים והמכסים והטסקאות שלו, אבל העסק שיש בינו לבינו ובין חבירו לא אמרו חכמים [בו] דינא דמלכותא דינא. וראיה לדבר הא דגרסינן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ג ע"ב] אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אמר רבא תדע דקטלי דיקלי דאינשי וגשרי גשרי ועברינן עלייהו דינא, והכא ודאי ליכא אלא יאוש, דשנוי רשות ליכא שהרי ברשות הרבים מונחין, ושנוי מעשה ליכא, דהא לא עבדי מינייהו כלום, שנוי השם נמי ליכא דמעקרא דיקלי קרו ליה והשתא נמי דיקלי קרו ליה, הלכך אי לאו דדינא דמלכותא דינא לא שרי לן למתהני מנייהו. אלמא שעיקר דינא דמלכותא לא נאמר אלא בענייני הדרכים שהן של מלך אבל עסקי ישראל עם חבירו ישראל אין לנו לדון ביניהם דיני המלכות, ואע"פ שגזר המלך גזרה מחדש או שיהא חוק שלהם אין החוקים נחקקים אלא בעסקיו בלבד, וזה אינו מעסקיו שיכוף הלוה ליתן פחות ממה שלוה, אך יש לו כח לדון שהאחד יקבל מטבע היוצא בשוויו ממה שהלוהו. כך היתה סברתם.
ובודאי יש לנו ליישב דבריהם כי דברי שמואל אנו מוציאין בכמה מקומות יוצא מדרך הכלל הזה שעשו ביניהם, וכלם יש להם תירוץ. דע כי מה שאמר שמואל הוא שנוי בפרק הגוזל [ב"ק קי"ג ע"ב], ובפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ד ע"ב], ובגיטין פ"ק [י' ע"ב], ובנדרים [כ"ח ע"א] על מימרא זו דנודרין להרגין ולמוכסין, ותרתי מנייהו ניחא להו, דהא עסקי המלך הן, חדא דהא דהגוזל גבי גשרי גשרי ועברינן עלייהו, וההיא דהמוכס נמי עסקיו הן, ומקשינן התם מוכס והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומתרץ הכא במוכס שאין לו קצבה עסקינן. אבל תרתי מנייהו קשיין להו, דהא קתני בגיטין [י' ע"ב] על משנת כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דקתני בגמ' בשלמא שטרי מכר כי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה ושטר לראיה בעלמא הוא, אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, ומהדר אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא שאף בדבר שאינה עסקיו של מלך אלא שהם עסקי זה עם זה כגון שטרי מתנות שנותנים קרקע זה לזה נדין ביניהם דינא דמלכותא דינא וקשיא עלייהו. ובזה יש לנו לתרץ דלא אתוקמא שנויא דשמואל ולאו טעמא משום דדינא דמלכותא דינא אלא לישנא בתרא הוא עיקר דאמרינן איבעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים, ושטר מתנה פסול ולא יועיל בהם דינא דמלכותא. גם ק"ל ההיא דקתני בבתרא פרק חזקת [נ"ד ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. פירוש, ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מיד השני, מ"ט גוי מכי מטו זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הם כמדבר וכל המחזיק בהם זכה בהם. ומקשינן א"ל אביי לרב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר ארעא לא לקני אלא באגרתא וכולא מלתא כדאיתא התם. אלמא שנאמר דין שמואל אף בעסקי זה עם זה אע"פ שאינו מעסקי המלך. ויש לתרץ דהני נמי עסקי המלך הם, שכל קרקעות שבאותו זמן היו נותנים טסקא למלכים ועליהם תקנו שלא יהיו נקנים זה לזה כי אם בשטר כדי שיהא הדבר גלוי וידוע לכל ויהיו מזכירין אותו בשטריהם שיהיו חוקי המלך קיימים, הלכך כללא דידהו כלל המספיק הוא. ומעתה נסתלק מן החובות דיני המלכים למי שירצה לצאת מידי שמים או למי שיתיר המלך לדון ביניהם דיני התלמוד כענין דורינו שהמלך אומר דונו ביניכם תביעותיכם ואין מכריחין אותנו לדון בינינו כי אם בדיני ישראל אא"כ נתרצו שניהם בדבר.
ושאלתי בזה הרמב"ן ז"ל וזה אשר כתב לי [סימן מ"ו], מה ששאלת במלך ששנה המטבע ופחת ממנה הרבה וגזר על הכל שיהא זה המטבע יוצא במקום הראשון בפריעת חוב ובכל דיני הלואות, מתוך דבריך למדתי שאתה סומך על דעת קצת חכמי הדור שלפנינו שהיו מורים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בעסקי המלך לצרכו, כגון דקטלי דקלי וגשרי גשרי לעשות להם דרך, וכגון בארעא דמסקא להו טסקא דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא [ב"מ ע"ג ע"ב]. ובאמת שהסברא הזאת מסורה בידינו מפי קצת רבותינו. ועם כל זה איני מודה לדבריך בעסקי המטבעות, שאין לך עסק מלכות גדול מזה, שהם בעלי המטבע והם שעושין אותו ומוציאין אותו בארץ שלהם, ואם אין פסק שלהם בעלוי המטבע מתקיים הפסידו כל הריוח שלהם וכל זכותם במטבע. והדין הזה הוא שוה לגמרי לדין הקרקע שמעלה בטסקא שגזרתו של מלך מתקיימת בה לומר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, ולמימרא נמי ליכא דאכיל אלא בשטרא ואריסן דפרסאי ארבעין סאין [ב"ב נ"ה ע"א]. אבל אנו כבר עמדנו על הסברא וראינוה משתברת ומשתבשת בגמ' בסוגיא ההיא שבפרק חזקת הבתים [נ"ד ע"ב]. ועוד שהרי בשטרות העולים בערכאות של גוים דמקשינן אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, אלמא כי אמר ליכשר שטרא דערכאות מתכשר משום דינא דמלכותא וכלהו שטרות כשרין ואפילו לית ליה למלכותא עסק בהן, כדתנן כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרין חוץ מגיטי נשים, אלמא כל דבר שבממון גזרתן מתקיימת מן הדין. וליכא לדחוייה לההיא ולאפוקה מהלכתא משום דאיתמר עלה טעמא אחרינא ואב"א תני חוץ מבגיטי נשים, דהא שמואל שהוא מרא דשמעתא דדינא דמלכותא דינא אמרה והלכתא היא וליכא דפליג עלה, וש"מ בכלהו דינין ומנהגין דמנהיגים מלכים במלכותם ומחזיקים לכל המלכות בכלם דיניהם דין. וכבר כתבתי בחדושי פרק חזקת הבתים [נ"ד ע"ב] כלשון הזה, וצריך לפנים האיך חכמים חולקין בדבר זה, אם מצות המלך הוא הא דינא דמלכותא דינא, ואם אינה מצות המלך פשיטא שאין המכר מתקיים, ואי לא ידעינן נבעי ממלכא או מזדהורי דיליה. ויש מי שאומר דילמא שלוחי המלך מעצמן הן עושין ולא במצות המלך, ואין זה נכון אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה"מ כגון הדינים הידועים למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והן כתובים בדברי הימים ובחוקי המלכים, אבל מה שהמלך עושה לפי שעה או חוק חדש שהוא עושה לקנוס העם במה שלא נהגו בימי האבות חמסנותא דמלכא הוא ואין אנו דנין באותו הדין. והרב רבינו יוסף הלוי ז"ל הורה שאם גזל המלך לאחד מבני עמו ממונו שבא עליו בעלילה דחמסנותא דמלכא אקרי, אבל במאי דעבד בכל ארעא הרמנותא דמלכא מקרי. ודינא והוראה נכונה היא, אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי. ודייקנא לה ממה דאמרינן דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמא דינא דידיעא לכלהו מלכי קאמרינן ולא מה שהמלכים עושים מעצמן באונס. ואף מלכי ישראל הקדושים דיני המלך [יודעין] כמו שכתובין בקבלה על ידי שמואל הנביא [א' ח'], ואמרו רבותינו [סנהדרין כ' ע"ב] כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו.
ויש כאן שאלה מההיא דאמרינן בגיטין גבי כל השטרות העולין בערכאות של גוים אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואב"א תני חוץ מבגיטי נשים, משמע דלא קי"ל כשמואל אלא כי ההיא ואב"א תני חוץ, דמסקנא הוא. ועוד שכל רבותינו הגאונים כתבוהו בפסק הלכה. ולדידי לא קשיא כלל, דהתם הכי קאמרינן ואב"א אפילו באתרא דליכא הרמנותא דמלכא איירי מתני' וחוץ מבגיטי נשים קתני. ומכאן תשובה לדברי האומר דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא [כמה] דעבד לה מלכא לצרכיה כגון דקטלי דקלי למעבר עלייהו וכיוצא בו בארעתא משום טסקא, וגמרינן לה משום דסברי דליתה לההיא דאמר שמואל התם דינא דמלכותא דינא. וכבר כתיבנא דהלכתא פסיקא היא וליכא לדחויי, דשמואל הוא מרא דשמעתא דהכא ודהתם, וכיון דאיפסיקא הלכה בהא כותיה דחד דינא הוא, ועוד דדינא דשמואל דינא הוא דאיהו ושבור מלכא אחי בדינא נינהו, ולית לן לאפלוגי בהדי אמוראי בלא ראיה. ומכאן נראה לי שכל השטרות העולות בערכאות של גוים בנוטרין של מלכים כשרים בין בשטרי מתנות בין בשטרי הלואות, וכ"ש בשטרי מקח וממכר, ואפילו בשטרי הודאות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדי או דאמר להו לגוים לגופייהו כתובו ליה קנה, דשטרי מקרו, ואי איכא הורמנא דמלכא דבלאו הכי נמי ליקני בלאו הכי קנה, דשטרא מקרי, ואי ליכא הורמנא דמלכא איכא שטרי דכשרין ואיכא דפסולין, ואין זה מקומן. ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שהמלך שדן דין חדש שלא כחקי המלכים חמסנותא הוא, שכתבו חכמי צרפת ז"ל בחבוריהם שיש מקומות שישראל יוצא ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצא להם במלכותו, אם בא ישראל אחר וקנה מן המלך זה היה מעשה ופסקו הדין שאין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דמלכותא. ולפי שהדברים ידועים בדיניהם שדין היהודים כדין הפרשים (לדון) [לדור] בכל מקום שירצו, וכיון שכן אם יש מלכות שבאה לשנות הדין ולעשות דין לעצמה אין זה דינא דמלכותא. וזהו סיוע לדברי. גם דברי ה"ר שמואל ז"ל [ב"ב נ"ד ע"ב] דאמר דינא דמלכותא כגון מסין וארנוניות ומנהגן וכל משפטי המלכים שרגילים להנהיג במלכותן דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם כרצונם חוקי המלך ומשפטיו, עד כאן דברי הרב ז"ל. ולענין הוסיפו על המטבע בשגזר המלך שיהא מנה זה נפרע במקום מנה של מטבע ראשון שאמרת משום איסור רבית, אף בזה דינו דין שהתוספת הזה שלא ברצון בעלים הוא נפרע, ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל אלא שדינו של מלכות דין והפקרו הפקר ואין כאן גזל ואין כאן רבית. ומיהו אין מלכים עכשו נוהגין לפחות מטבע חדש מכדי שוויו אלא לעלותו.
